המסע שלנו אל ההורה וטוב לו מגיע לסיומו. אחרי שבדקנו איפה המקומות שבהם אנחנו נופלים ומה אפשר לעשות כדי להתרומם מהנפילה, ואחרי שהבנו היכן עובר האיזון העדין בין הרצונות שלנו כהורים לרצונות והצרכים של הילד, גילינו שאפשר לייצר ריקוד נפלא בין ההורה לילד. אבל בבית יש עוד ילדים, וגם ביניהם יש יחסים המשפיעים על הדינמיקה המשפחתית - איך נשכפל את המודל שפיתחנו אל כלל המשפחה הגרעינית? פרק סיכום חגיגי!

האם אנחנו באמת מאמינים בילד שלנו? מתן אמון בילדים שלנו עלול להיות חוויה מכאיבה במיוחד, כי היא מאלצת אותנו לא פעם לתת להם להיכשל או לצאת מנקודת הנחה שהם לא יעמדו במשימות שלהם כפי שקיווינו שיעמדו. היכן אמור לעבור הקו בין להיות שם עבור הילד לבין לרוקן אותו מתחושת המסוגלות העצמית שלו?

המעורבות ההורית בחיים של הילד גדלה באופן מבהיל בשנים האחרונות - ההורים מוצאים את עצמם מעורבים בפרטי פרטים במערכת של הילד, באירועיו החברתיים, במסגרות החוץ-בית ספריות ועוד. האם זה טוב? עד כמה זה מועיל ליחסים בין ההורים לילד והאם זה מסייע לילד לפתח עמוד שדרה ולסגל מיומנויות חיים? רמז: ממש לא

אחרי שהבנו שצריך לרקוד עם הילד ריקוד של שייכות וחיבור, חייבים לעמוד על המשמר שלא הוא ייקח את ההובלה על הריקוד - אלא אנחנו. אנחנו לא אמורים לגרום לילד לעשות את כל מה שאנחנו רוצים, אבל כן נרצה שיבין שעליו לחיות לצדנו ולא אנחנו לצידו. איך עושים את זה בלי לקלקל את המקצב החדש שיצרנו?

הילדים שלנו - כן, כל הילדים שלנו - בסך הכל רוצים להרגיש שהם שייכים למשפחה. הבעיה מתחילה כשכל אחד מהם בוחר בדרך אחרת להרגיש שייך. אם רק נלמד לתעל את הרצון שלהם למקומות שבהם הוא עוזר לכולם במקום להפריע, נצליח להיכנס איתם לריקוד יפה והרמוני. חלום? ממש לא

אחרי שהגדרנו את המקומות הרגישים שמביאים אותנו להיות מובלים אחרי הילדים, הגיע הזמן ללמוד איך אפשר למנף את המקומות האלה כדי לשנות את הדינמיקה ולאפשר לילדים שלנו לרתום את הרצון שלהם בשייכות למקום טוב ולא למקום טועה. רמז: הכל מתחיל בקול

נדמה לנו שההתנהגות של הילדים שלנו משליכה לא רק על איזה מין הורים אנחנו - אלא על איזה מין אנשים אנחנו. המחשבה שאפשר - או צריך - לרצות את הסביבה ו"להשוויץ" בילד מולידה תסכולים אצל ההורים והילדים, ולא פעם מובילה לקבלת החלטות שגויות. איך להשתחרר מהתפיסה הזאת?

אנחנו מוצאים את עצמנו מקבלים החלטות רבות בחזית ההורית מתוך רצון שהילדים שלנו יאהבו אותנו. אבל האם זה מה שהם באמת צריכים? איפה נגמר הרצון של הילד ומתחיל הרצון של ההורה? ואיך אפשר להימנע ממלחמות קבועות על רצונות מתנגשים?