50 שנה למלחמת יום הכיפורים. נפתלי חן מספר את סיפורו של אל"מ במיל' מיכאל זייפה.

מיקי נולד בא"י להורים ניצולי שואה. התגייס לחיל הרפואה כרוקח. לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים הוא התבקש לרדת חודש למילואים לתעלת סואץ להיות יחד עם משקיפים של האו"ם. הוא יורד לתעלה כקצין רפואה, ומדווח בקשר - משהו בצד המצרי נראה לי לא טוב. קורה משהו. ברגע אחד המלחמה פורצת. ביום הראשון למלחמה עברו את תעלת סואץ 40 אלף חיילים מצריים, ביום הבא כבר יעברו קרוב למאה אלף חיילים מצרים. מיקי מבקש תגבורת למוצב, אבל המצרים משתלטים והם נלקחים בשבי. 

למיקי היתה בראש תמונה של הילד הקטן מגטו וורשה שמרים ידיים. והוא אומר לעצמו - אני לא מרים ידיים! הוא משאיר פתק לאבא ואמא שלו: " אימא ואבא יקרים, השתדלו להחזיק מעמד - למעני. הרבה הרבה נשיקות ד"ש לכולם מבנכם האוהב אוהב מיכאל". הוא נותן את הפתק למשקיפים ואומר לעצמו - אני יודע שאני לא אחזור בחיים, אבל בוא ניתן להם את התקווה. ועם מבט זקוף, מיקי הולך לשבי.

כשהוא נמצא בשבי הוא אומר לעצמו: 'בסוף התקופה הזו אני אסיים מנצח'. הוא חייב לשמור על השפיות הנפשית למרות העינויים בכלא, והוא היה מתקשר עם חבריו השבויים בחדרים הסמוכים באמצעות דפיקות על הקיר. נקישות של תקווה. מיקי עבר 42 יום קשים מנשוא בשבי המצרי, והוא יוצא משם עם ראש זקוף. גאה. 

היום מיקי בן 78, אחד מחיילי המילואים המבוגרים ביותר בצבא, משרת כמפקד במפקדת קצין הרפואה הראשי של צה"ל. בתקופת הקורונה שירת קרוב למאה וחמישים ימי מילואים בשנה. 

האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.

האזנה נעימה

See omnystudio.com/listener for privacy information.