Chukat 5785

פסול עגלה בפרה אדומה

עמנ״ח שצ״ז מה שפלפל בדין דצריכין לקנות פרה אדומה כשהיא ג׳ שנים או יותר, וז״ל וצריכין לקנות אות' כשהיא פרה ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, דכתיב ויקחו אליך פרה. ואם לא מצאו אלא עגלה, פוסקין עליו הדמי' והוא בבית הבעלי' עד שתגדיל ותעש' פרה. והראב"ד בהשגות דעתו דאין קפיד' בזה רק אסור להקדיש בעוד שהיא עגלה דה"ל מחוסר זמן ואין מקדישין מח"ז למזבח, ופרה חטא' קרי' רחמנא, אבל הלקיח' בלא הקדש אין קפידא. וע' בכ"מ דכ' דבספרי זוטא משמע כדברי רבינו, וכן כ' הרהמ"ח. והנה אף על פי שהוא מה“ת, מ"מ נרא' דבדיעב' אינו מעכב, ולא נפסל' בכך, מדלא כ' זה דפסול כמ"ש אח"כ גבי שאר דינים נרא' דאינו מעכב. וצריכ' שתהא בת ג' או ד' שנים, ועיין במנ"ל באריכות כו׳ וראיתי בפ"ב דפר' במ"א גבי פרת חטאת מעוברת דר"א מכשיר וחכמי' פוסלים מביא הר"ש בשם מהר"י סומפענ' דפליגי אם העובר כשר לפרה כיון דלא לקח' כשהיא פרה ועובר נקט משום רבותא דר"א אבל ה"ה אם לקחה עגלה פוסלים חכמים משום דרשה הנ"ל ע“ש, א"כ מוכח דאף בדיעבד פסול' בלקח' עגלה וצ"ע. וע"ש (שהביא) שמביא בשם ספרי זוטא נראה דכשר ע“ש, וכן כתבו התוס' בב"מ דף למ"ד ע“א כו׳ ע״ש.

Korach 5785

חצר בקביעת מעשר

מצוה שצ״ה בחנוך שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר [במדבר י"ח, כ"ד], כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים כו׳ וזהו הנקרא מעשר ראשון, ע״כ.

וע׳ ב״מ פז: אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. ורבי יוחנן נמי הא כתיב מן הבית, אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת. ורבי ינאי נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות וקרפיפות דלא, ע״כ.

והכלל, ר׳ יוחנן ור׳ ינאי הלכתא כר׳ ינאי, על כן היה נראה דחצר אינה קובעת למעשר מן התורה.

וכן כתב במנ״ח כאן, והביא שבזה נחלק הש״ך על עצמו, דבש״ך יו״ד של״א ס״ק קי״ב איתא שאינו נקבע עד שיכניסו לבית והחצר דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואסור לאכול, וכ"ת א"כ בית למה לי דכל שכן הוא, מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית מה בית משתמר אף חצר המשתמרת ע״כ, ובנקודת הכסף שם השיג על דברי עצמו, כן כתב העטרת זהב [לבוש], והיינו כרבי יוחנן דבבא מציעא פרק הפועלים דף פ"ח, ע"ש. אבל תמיה לי דהא רבי ינאי פליג התם וסבירא ליה דחצר אפילו המשתמרת אינה קובעת למעשר מן התורה ואין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, וקיימא לן [רי"ף חולין יז:] דכל היכי דפליגי רבי ינאי ורבי יוחנן הלכה כרבי ינאי דהוא רביה דרבי יוחנן, וכן פסק הרמב"ם להדיא בריש פרק ד' מהלכות מעשר כרבי ינאי, ע"ש. וגם בירושלמי פרק ג' דמעשרות [הלכה א] קאמר רבי יוחנן גופיה דחצר אינו מן התורה, ע“ש, ע״כ. אולם בגר״א נקט כר׳ יוחנן, שכתב בביאורו ס"ק קל״ט וה"ה לחצר ואף מדאורייתא כר' יוחנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר כו‘. ולא ביאר לנו למה שביק האי כללא דהלכתא כר׳ ינאי לעומת ר׳ יוחנן. וע׳ כס״מ הל׳ מעשר פ״ג ה״ד.

Join Shai Goldman and Akiva Sturm for a riveting discussion on the topic of the rebellious elder and how it relates to the Korach story in this week's parsha!

Shelach 5785

בספר המצוות לרס“ג עשה קס״ו למנין הגרי״פ פערלא איתא שעירי עבודת נכר לעם, וליחיד להובילם, כו׳ וחטאת על כל נעלם. נעלם מקהל, ומשיח יביא פר, והנשיא בשעיר יתכפר כו׳. הרי שמנה מצות קרבן חטאת לע״ז לצבור, וליחיד, וחטאת שאר עבירות ליחיד, ולקהל, ולכהן המשיח, ולנשיא, כל אלו שש מצוות בענייני חטאות. ועוד מנה בשורה הבאה נעלם מקהל, חטאת צבור.

וזה שלא כדעת הרמב״ם ודעימיה שלא מנו מצוות חטאת ע״ז כלל, לא לצבור ולא ליחיד. ואת זה ביאר הרמב״ם ע״פ שורש השביעי שבסה״מ שלו, שאין ראוי למנות דקדוקי המצוה, וז״ל שם שהכתוב בא בספר ויקרא שמי ששגג ועבר על מצות י"י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת, והיא שיקריב השוגג חטאת כו׳ אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה, ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר, ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה, בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה. ואילו היה זה כן היה מתחייב גם כן שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. ואין הענין כן, כו׳ ע״ש.

ונראה דהרס״ג ס״ל דשאני כבשה או שעירה דשם ענין הכפרה אחד היא ולא שנא איזו מהם יביא, משא״כ חטאת כה״ג, ונשיא, וע״ז, כפרות משונות אלו מאלו במהות עניינם.

Beha'alotcha 5785

עמנ״ח שפ״ד ומה שאין תוקעין האידנא בתעניות בחצוצרות ע' במס' תענית ובראשונים ואכ"מ ובעזה"י כל המצות שבסדר זה דעתי לשנות עוד הפעם, ע״כ.

ולא אתברר לי למאי כיוון במ״ש שיש עסק בזה בראשונים. אלא דבהערות מכון ירו׳ ציינו למג״א הל׳ תענית שתמה על זה וז״ל ריש תקע״ו כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות עכ"צ שלא תבוא שנאמר והרעותם בחצוצרו' וגו' ומד"ס להתענו' וכו' ומריעים בחצוצרו' בלבד בגבולין, וכתב המ"מ והמחוור כדברי הרשב"א או שופר או חצוצרות עכ“ל, ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאוריית' מצוה לתקוע בלא תענית, ע״כ. ובפמ״ג תי׳ וז״ל והנה, ציבור צ"ע אם כל בי עשרה מקרי ציבור או שמא דוקא בארץ ישראל כמו שכתוב "בארצכם", וח"ו כשיש צער על הרוב אז הוא מצות עשה מה שאין כן קהל אחד כיחידים דמיין ומשום הכי אין תוקעין היום, ע״כ. וכ״כ בנתיב חיים על המג״א שם, ועוד כתב דזה שכתב הרמב"ם ומריעין בחצוצרות בלבד בגבולין היינו חוץ למקדש, אבל מכל מקום בארץ ישראל דוקא, ע״כ. ולפ״ז באמת בזה״ז יש לתקוע בא״י. אבל יש חולקין מן האחרונים, וע׳ מנחת אשר, מאמר ״מצוות החצוצרות בזמן הזה ובזמן מלחמה״ שהאריך ופסק שלא לחדש מנהג החוצוצרות בזה״ז.

Naso 5785

ע׳ מנחת חינוך מצוה שס״ח מה שפלפל בנזיר מצורע ע״פ הא דאמרו האחרונים דאין עשה דוחה לא ל״ת אם בא לידי שניהם בפשיעה, וז״ל ובנזיר מצורע שהתגלחת דוחה לא הוי פשיעה בשעת קבלת נזירות דאז לא הי' מצורע. אך לפ"ז אם המצורע לאחר שנתרפא ועומד לגלח קיבל עליו נזירות א"כ בא הל"ת ע"י פשיעה א"כ אפשר דאסור לגלח דאין הל"ת נדחה כי הל"ת הוא תמיד אף שאינ' עולים כידוע. א"כ יצא דין חדש דבכה"ג אינו מגלח א"כ אינו יוכל לטהר מצרעתו לעולם כי תגלחת מצורע מעכב עיין בפי"א מהלכות ט"צ בר"מ. ואפשר אם נצטרע אף דהוא עדיין בימי הסגר וקיבל עליו נזירות הוה ליה פשיעה כיון דעומד לכך דאפשר יהיה מוחלט ושיצטרך תגלחת ולמה מקבל עליו נזירות ולא משכחת לה דידחה העשה דתגלחת רק בנזיר שנצטרע אח"כ כמו שמבואר הלשון בר"מ נזיר שנצטרע וכו' וע' בשער המלך בהלכות נדרים מה שמפלפל בענין זה דעל ידי פשיעה ובאתי רק לעורר, ע״כ. ולכאורה פתרון נזיר זה, לישאל על נזרו.

Bamidbar 5785

Emor/Behar/Bechukotai 5785